<h1>ספר החינוך מצוה שס"ג</h1>
<h2>דף כח.</h2>
שנמנע כל טמא מהכנס בכל המקדש שדמיונו לדורות כל העזרה משער ניקנור ולפנים שהוא תחילת עזרת ישראל, שנאמר [במדבר ה'] ולא יטמאו את מחניהם, כלומר מחנה שכינה. והראייה מהיות זה מכלל הלאוין מה שאמרו זכרונם לברכה בגמרא מכות הבא אל המקדש טמא חייב כרת, כתיב עונש וכתיב אזהרה, כתיב עונש [במדבר י"ט] את מקדש יי' טמא ונכרתה, אזהרה ולא יטמאו את מחניהם. ואמרו במכילתא גם כן צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה בעשה, מניין בלא תעשה דכתיב ולא יטמאו את מחניהם. ונכפלה המניעה במלה אחרת דכתיב [ויקרא י"ב] ואל המקדש לא תבוא, ואמרו בסיפרא [ריש פ' תזריע] לפי שנאמר [ויקרא ט"ו] והזרתם את בני ישראל מטומאתם שומע אני בין מתוכו בין מאחריו, כלומר שמי שקרב למקדש מאחוריו והוא טמא שיהא חייב כרת, תלמוד לומר ביולדת ואל המקדש לא תבוא, כלומר שאין לשון ביאה אלא בנכנס לפנים, ושם נתבאר שדין יולדת ודין שאר טמאים שוין בזה. משרשי המצוה בעניין הרחק הטומאה ממקום הקדש כתבתי למעלה בסדר זה מצוה ראשונה [שס"ב] מה שידעתי, וגם מדיני המצוה כתבתי קצת. ועוד אודיעך כלל בעניין זה, שכל הטעון ביאת מים מן התורה, והיא הטומאה שהנזיר של תורה מגלח עליה, חייב כרת על ביאת מקדש אם נכנס לשם קודם טבילה והערב שמש, אבל הטמא בטומאת מת שאין הנזיר מגלח עליהן אף על פי שהוא טמא טומאת שבעה הרי זה פטור על ביאת מקדש, וכן הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת או שנגע באדם שנגע בכלים הנוגעים במת אף על פי שהוא טמא ראשון לעניין הטומאה ולטמא בשר הקדשים הרי זה פטור על ביאת מקדש, ודברים אלו הלכה. ואף על פי שהוא פטור מכין אותו מכת מרדות. והטומאות שהנזיר מגלח עליהן או שאינו מגלח במסכת נזיר [פרק כהן גדול] יתבאר הכל. והזורק כלים טמאים למקדש אפילו היו כלים טמאים שנגעו במת פטור מן הכרת אבל חייב מלקות, שנאמר [ויקרא י"ז] ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ, ולמדנו מפי השמועה [תו"כ אחרי י"ב] שעל רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים לוקה ארבעים. ויתר פרטיה נתבארו בפרק ראשון משבועות ובהוריות ובכריתות ובמקומות מזבחים. ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות, ואפילו בזמן הזה יתחייב כרת הנכנס לשם והוא טמא בצדדין שכתבנו, שקדושת השם עליו אפילו היום שהוא שמם, וכמו שדרשו זכרונם לברכה [מגילה כ"ח ע"א] מדכתיב [ויקרא כ"ו] והשימותי את מקדשיכם, כמו שכתבתי למעלה באחרי מות לא תעשה א' [מצוה קפ"ד].
